פסק-דין בתיק ו"ע 58340-03-11

העוררת, גב' גיטל רייסמן, נולדה בשנת 1927 בעיר רומן שברומניה ועלתה לישראל ב- 1949. ב- 2001 הגישה תביעה לקבלת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות), ובשנת 2005 נדחתה מן הטעם שהעיר רומן לא היתה חלק משטח הכיבוש הנאצי ועל כן לא הוכח כי הפגיעות הגופניות שפרטה בתביעתה נגרמו לה עקב מאסר או כעין מאסר לפי הוראות סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני.

העוררת לא ערערה על החלטת הדחייה וב- 2009 חזרה ופנתה למשיבה בטענה שהיתה נתונה בעוצר והפעם הוכרה כנכה לפי חוק הרדיפות בעילת העוצר ומקבלת תגמולים ממועד הפניה השנייה. אחוזי הנכות שנקבעו לה הם 51.57%.

הערר הוא על אי ההכרה בעוררת מיום הגשת התביעה הראשונה בשנת 2001.

להלן פירוט הצהרת העוררת בתביעה הראשונה והשתלשלות המגעים בינה לבין המשיבה בהמשך:

-           בסעיפים 6 ו-7 לטופס התביעה ציינה כי היתה במפקדת הגסטאפו בעיר רומן ומנתה את הפגיעות שנגרמו לה: פגיעה ברגל (נפילה במדרגות), פגיעה בראש, ראיה ושמיעה.

-           העוררת לא פרטה בטופס התביעה את הנסיבות בהן נגרמו לה החבלות הנטענות ולא עשתה זאת גם בעקבות מכתב שנשלח אליה ע"י המשיבה בו התבקשה להשלים את התביעה ע"י "פירוט קורות חיים בתקופת מלחמת העולם השנייה". היא השיבה חלקית לפנייה בכך שהודיעה כי לא קיבלה תשלום מגרמניה בגין שלילת חופש - ראה תגובה בכתב של העוררת מיום 19.8.04 על גבי מכתב הנ"ל והנושא תאריך 18.3.02, אולם התעלמה מהחלק הנוסף של פניית המשיבה.

העוררת אף לא הגיבה למכתב מיום 25.11.05 המודיע לה על הכוונה לדחות את התביעה.

-           שני המכתבים הנ"ל לא נשלחו לעוררת בדואר רשום.

-          הגרסה לה טוענת היום העוררת, נמסרה למשיבה לראשונה ב- 13.9.09 וכך כתבה העוררת: "עבדתי במקום סגור במפקדת הגסטפו יום ולילה ולא יכולתי לצאת כל השנים סגורה בגטו...אמא שלי ביקשה לקחת אותי מהמקום הסגור אבל אמרו לה שאם תגיע למטה הגסטפו ללא סיבה יהרגו אותה. אני שברתי את הרגל שלי ולא קיבלתי כל טיפול...אני מ פחדת להיות עם זרים וזה בגלל הסטירות שקיבלתי מכל מיני קצינים שנעלים שלהם לא היו כמו ראי."

העוררת שלחה פנייה נוספת למשיבה בבקשה להכיר בנרדפותה בשל העוצר- ראה מכתב מיום 1.12.09, אך בו הובאו עובדות הסותרת בחלקן את דבריה במכתב הפנייה למשיבה מיום 13.9.09 ובעדותה בפני הועדה. הסתירות יפורטו בהמשך.

עדות העוררת בפני הוועדה:

בזמן הרלוונטי היתה נערה בת 14 ונלקחה בעל כורחה, יחד עם עוד נערות, לעבודה "במשרדים אצל הגרמנים". הבנות עשו שם עבודת ניקיון וכביסה ושרתו את הגרמנים "מהבוקר עד הערב". לדבריה נשארה במקום שלוש וחצי שנים מבלי שהורשתה לצאת ממנו. תוך כדי העבודה נפלה ושברה את רגלה, לא קיבלה טיפול וכשהתלוננה, גרמני נאצי הכה אותה בראש.

לטענתה לא קיבלה את מכתבי המשיבה ולכן לא שלחה פירוט קורותיה. העוררת התבקשה בחקירה הנגדית לתאר את המקום בו היתה ואמרה כי זה היה בית פרטי ליד בית הוריה, בית שהגרמנים הפקיעו לצרכיהם.

עיקרי טענות הצדדים:

ב"כ העוררת טוען כי העוררת המתינה להחלטת המשיבה בתביעה הראשונה ולא קיבלה כל החלטה הדוחה אותה. מבחינתה תביעה זו תלויה ועומדת והעוררת מבקשת מהוועדה לקבלה ולהורות על תשלום תגמולים מיום הגשתה ב- 2001.

כמו כן טוען ב"כ העוררת כי מרשתו זכאית לתגמולים בעילת העוצר משנת 2005 ולא  מ- 2009 כפי שהוכרה בפועל.

המשיבה טוענת כי העוררת לא פרטה בתביעה עובדות המקימות עילת נרדפות ולא כן השלימה את התביעה חרף הפניות אליה. תביעתה הראשונה נדחתה והיא לא ערערה על ההחלטה. עוד נטען כי גרסת העוררת לוקה בחוסר סבירות. לחילופין, אם יתקבל הערר יש להתחשב לעניין מועד תחילת התשלום בשיהוי מצד העוררת בטיפול בתביעתה.

דיון

1.     עיון בטופס התביעה שהוגש בשנת 2001 וקריאה מדוקדקת של ההצהרה המצורפת, אינם מגלים עילת נרדפות מכוחה ניתן היה להעניק לעוררת הכרה לפי חוק הרדיפות. כל שנאמר על ידה הוא שעבדה במפקדה של הגסטאפו בעיר רומן וכי נגרמו לה חבלות גופניות ומחלות מבלי שסיפרה על נסיבות גרימתן. גם אם נקבל גרסתה כי הגרמנים כפו עליה לעבוד במטה הגסטאפו, הרי שעבודת הכפייה בפני עצמה מהווה בוודאי הגבלת חירות, אך העילה לפיה ניתן להכיר בנרדפות העוררת היא שלילת חופש תוך כדי ביצוע העבודות במובן של סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני, ועל כך שמענו מפיה מפורשות רק בעדותה בפני הוועדה, היינו 11 שנה לאחר הגשת התביעה. אותו הדין לגבי עילת האלימות.